"מעגל הבריאה": מחזה תנועה מאולתר מאת איריס נייס
נחזה ונרשם באור, בצל, בעט אדום על גביי נייר מחברת A4 עם ספירלה בצד על ידי ליזה פוטרמן, מייסדת ״התנועה למחשבת הרגש - מגזין אמנות מרחיב תודעה״
יום שישי, אי אז בסוף הקיץ 20-9-19
ביום שישי לפני חודשיים וקצת זכיתי להווכח למחזה תנועתי חד פעמי ומפעים. חד פעמי כי מופע המחול לא כולל בתוכו כוריאוגרפיה סדורה. זה לא שהרקדנים לא נפגשו לחזרות, חזרות היו וחזרו, אך חזרות של מופע מאולתר, הן גם כן, מאולתרות. מה הכוונה? שכל מפגש לשם חזרה נראה אחרת, החזרה, כאימון עבור הרקדנים המופיעים היא לשם מפגש אנושי, ובמקרה של מופע ייחודי זה, מפגש של אדם וטבע, של קבוצת א.נשים וטבע. ואם אהיה אף יותר ספציפית, המפגש הוא בין הרקדניות והרקדנים, האדמה, והאוויר שעוטפים את עץ השוטיה שענפיה הרחבים משמשים כבמה למהלך התנועתי.
הרקדנים כולם ככולן עוטים את אותה התלבושת: מכנס וטישרט אפורים. צבעם תואם את צבעו של הגזע בשעת אחר הצהריים. ההתאמה בין צבע הגוף לצבע הגזע מזמין התבוננות בגוף כגזע ובגזע כגוף.
עבורי, השורשיות של השפה העברית מעלה שאלות לגביי תאוריות גזע, וגופי ידע שקושרים את האנושות באשר היא לשורשים, לאדמה, לטבע שממנו בעת ובעונה אחת אנו מתאמצים להפריד עצמנו.
בין אם זה באמצעים טכנולוגיים ובין אם זה באורבניזציה, קפיטליזם ולוחמה ביולוגית וגרעינית שמשתמשת במילים מעולם החי והצומח כדי להשמיד כל זכר של מה הוא טבע. ומה היא אנושיות. ובעצם כך המפגש בין הגזע לגוף לשפה מאמת אותי עם שאלת הטבע האנושי. מה, הוא אם כך, הטבע האנושי?
בכותרת המאמר אני קוראת למופע מחזה תנועה מאולתר. המופע אכן מרגיש כמו מחזה, כמו חיזיון תעתועים מיקום מקביל. יקום בו גם א.נשים מבוגרים מטפסים על עצים, לאט ומהר, ביחידים ובקבוצות, תוך כדי שהם משמיעים קולות של חיות, תוך כדי שהם חוקרים את האחיזה בענף, בגזע, באויר, בגוף של העצמי ושל האחר.
זה לא מחזה שיצא לי להיות עדה לו קודם לכן. וזה לא מחזה שאזכה לראות שוב. גם אם האנסמבל ישוב לנוע בין ענפי השוטיה, התנועה תהיה אחרת, הרגשות שיתעוררו יאירו צדדים אחרים בנפש, ברגש, במחשבה. זה קצת כמו לקרוא ספר אהוב פעם נוספת ולגלות שאני רואה פרטים שלא התגלו לי קודם לכן, ופרטים שנגלו לי קודם לכן עתה נסתרים מן העין, רק שפה, במחזה הזה, תנועת הרקדנים לא תשוב על עצמה כי אין סדר מובהק לפעולות הגוף בטבע.
התנועה נוצרת כתגובה, יש היגידו, כתגובה פרקטלית. אימפולס מפעיל אימפולס מפעיל אימפולס. תגובת שרשרת של תנועות שיוצרת אדוות והדים בתוך היש של החומר שמתהווה לגזע וענפים ועלים ואדמה וגוף וגוף וגוף...
בתוך היש של החומר שצפיפות החלקיקים בו נמוכה יותר (ועל כן הוא נראה כאין), רב הנסתר על הגלוי, ואם נחכים, נראה כי הwhite space- החלקים הלא מסומנים בשדה הבימתי עליו מתרחש המחזה, הופכים גם כן להיות חלק מהבמה, חלק אינטגרלי מבליל ההתרחשות שמעורר רגש אצל באי המחזה.
במחזה זה, כל רחש יכול להפעים או להחריש שרשרת תנועתית שלמה: כל רישרוש עלים בצמרת העץ, כל קול של צופה בקהל. לקהל יש תפקיד אינטגרלי במחזה שכזה. הקהל מהווה עדות לחד פעמיות של מעשה האילתור. של הבריאה של "מעגל הבריאה."
העץ לעולם לא יניע את ענפיו בדיוק באותה הצורה, גם אם העזנו להאזין ולחשוב שזה אותו הרחש שאנו שומעים, לא כך הוא הדבר, או כך לפחות ברצוני לחשוב. להאמין.
החד פעמיות של חומר יוצר צליל מרגשת אותי, ואני בוחרת להאזין להד של הפרקטל האנושי שנפרש לעיניי במהלך המחזה.
מחזה, כמו מחזה, מתקיים על במה. אני תוהה אם באומרו "כל העולם במה וכולנו שחקנים" שייקספיר לקח את עץ השוטיה בחשבון.
כשאגדל ואהיה לשייקספיר, אני מאמינה שאני אזכור את המחזה ואדע לסעף אותו לציטוט בהתאם. עד אז, אספר עוד על החווייה הבימתית בטבע.
הבמה ב"מעגל הבריאה" שייקספיריאנית להפליא, ממש כמו בגלוב הלונדוני, הבמה הינה עגולה וקהל הצופים, ממש כמו בתיאטרון השייקספיריאני ישוב ואף שכוב בגובה נמוך: על האדמה.
קהל העדים והרקדנים שנעים בתוך סבך הענפים כולם עטופים בתוך המרחב הרחמי של עץ השוטיה. כמו סוד כמוס אנו מסתתרים תחת ענפי העץ. ביחד. והרקדנים ממתיקים לנו סוד, את סוד התנועה הערה שמתחוללת בין חול לקודש, בין קודש לחול, בין הטבעי לעשוי יד אדם, בין שאלות ותשובות, בין רגעי שקט ורגעי אמת.
מוזיקה מתנגנת בתוך התנועה.
צלילי נבל, גיטרה, זימרה וכלי הקשה, נשמעים מפעם לפעם, גם אלו מאולתרים למיטב הבנתי, המוזיקאים נמצאים בהקשבה עמוקה ונוכחת לתנועה הערה ששוררת במרחב ומנביעים את צליליהם בהתאם למרחב המתהווה בכל רגע ורגע בכל הד. בקול עדות.
כמה עיניים טובות ורכות, כמה אוזניים קשובות ורחומות מסע שכזה מכיל בתוכו?
כמה הדהוד התנועה ממשיך לחיות בתוכי ומתוכי כדי שמילים אלו ישוטו מתוכי אל עבר הקוראת הבאה?
יד הופכת ענף רגל שורש כף רגל פורצת פצע גוף אדם מסתעף מתוך אדמה משריש נושר כפרי בוסר כפרח בר נקטף מצמרת עץ עקלקלה מפריח בושם ריחני של שלכת שולחת ידיים לאינסוף
אור מרצד בין סדקי החושך הכל יחסי הכל יחסים הכל עץ הכל שורש
יד לוחצת עין כף רגל מרימה גבה גזע עוטף גוף זרוע זורעת זרעים של טל של אור וחושך של עץ השוטיה רחבת-עלים שפורח מתוך היש מתוך האין והאולי
משיכות שיער הן משיכות מכחול ביד היוצרת בין אצבעותיו של נגן הנבל נפילה אבק נשפך לכל עבר לכל עבר יש הווה יש עתיד יש נשימה מפוכחת
שכובה תחת עץ, גזעיו רבים נפרשים כמניפה זורעת אבקני שלכת לכל עבר קהל מתחלף במחלפות ראשו של השורש הנצחי הרקדנים, העץ, נותרים, כאילו ננטעו תלויים, שכובים רבים רקדנים נושרים מעץ השוטיה עלים בשלכת נעים עוצרים מלכת יוצרים ממלכת רכות רבגונית של עוד עוד הד עוד
"מעגל הבריאה" הוא מופע קונספט פרי יצירתה של איריס נייס, אמנית תנועה ויוצרת סדנאות תנועה והתוכנית השנתית הגוף בטבע. המופע התקיים באתר מורשת, חוות הנוי, גן בוטני מונש ב-20 לספטמבר 2019 בהשתתפות סיגל לאור, נועה דר, נעם גזית, שרון הללי אסא, שחר בן עמי, אברהם חזין, גלבוע אגר, אורי דיקר, אבירם ארד, מאיה נחמיאס, איריס נייס, רם ג'לאל אודין. מוזיקה: נבל וכלי הקשה - אייל פריד בירד פרידמן, גיטרה ושירה - שלומי מור.
